המכשלה שבמתן שפע טוב לנבראים
המחבר: שמואל קרמרמן
רצונו הפשוט של הבורא, לברוא את הבריאה כדי להעניק לכל הנבראים, בלא תנאים או התניות, שפע של טוב ועונג בעולם הזה ובעולם הבא, מרמז על יחוס שמאפיין את הבורא לפי המחשבה שמכיוון שהוא עצמו שופע טוב יש בכוונתו להעניק את הטוב באופן בלתי מוגבל וללא תנאי לכל הנבראים ובעיקר לנזר הבריאה - האדם, אלא, שבטרם היות הבריאה, "הרצון לתת" מצד הבורא היה חבוי ובלתי מוגשם כי לא היו נבראים ומול רצון הנתינה לא עמד רצון הקבלה.
קיים ויכוח ארוך בין גדולי הקבלה, האם בבורא עצמו מתקיים "הרצון לקבל"? יש הטוענים, כי דבר כזה לא יתכן בבורא שכן שהרי ממי יקבל? ולכן, החלטת הבורא היא ליצור את הנבראים עם "הרצון לקבל" שמוכנס לתוכם כחלק ממהותם הבסיסית. לעומת זאת יש הטוענים, שמכיוון שבתוך הבורא כלול הכל מכל וכל, בלא שום צורך בשינוי או התפתחות, גם "הרצון לקבל" גלום בו באופן נסתר ובלא הקשר לרצון לבריאה. "כשעלה ברצונו הפשוט" ונוצרה הבריאה, התגלה גם "הרצון לקבל" דרך הנבראים כדי שירצו "מטבעם" לקבל את כל מה שהבורא רוצה להעניק. כאמור, מכיוון שהנבראים אינם מסוגלים לפתח את "הרצון לקבל" מכוח עצמם. הבורא קובע ומטביע בכפייה, וללא מתן שום האפשרות לנבראים להתנגד להחדרת רצון אגואיסטי שכזה לתוכם, את הגורם המרכזי שנדרש לצורך קיומם הגשמי. "הרצון לקבל" מתגלה ככוח מניע מרכזי אשר מנהיג ומפעיל הבריאה כולה.
כדוגמא לחשיבותו של "הרצון לקבל" לקיומו של הנברא ניקח דוגמא של התינוק בו יומו. לפי תיאוריות פסיכולוגיות הרך נולד כשהוא חסר דעת לגבי צרכיו ואין בו שום מודעות לקיומו, תהליכי התפיסה שבו אינם מגובשים והחושים אינם מתפקדים באופן מלא. באופן מעשי, לתינוק אין שום יכולת לשמור או להגן על קיומו. אולם, כולנו מכירים את בכיו של התינוק, בעיקר אלו שחוו את חווית הלידה וההורות הראשונית. תינוק בריא מסוגל לבכות בכי ממושך ומורט עצבים ולצרוח בקולי קולות כדי למשוך אליו את תשומת הלב. הבכי, היבבות והצרחות של תינוק, שמוצאים כל אדם משלוותו, גורמות להורים להגיב אליו מיידית ולטפל בו עד שצרכיו יתמלאו והוא יירגע. זהו "הרצון לקבל" האגואיסטי שהבורא, בחוכמתו הרבה, מעניק לתינוק. בזכות "הרצון לקבל" זוכה התינוק חסר הישע לחום, אהבה, תשומת לב, אוכל, שתייה, ניקיון, ליטוף, הגנה, וכו' - על מנת שיהיה מסוגל לשרוד בעולמנו הגשמי.
התחוללות הבריאה הביאה להעמדת שני "רצונות" באופן מאד בלתי שוויוני. מצד אחד, "הרצון לתת" האינסופי של הבורא שמחכה לבוא לידי הפעלה ומהצד השני, "הרצון לקבל" הסופי והמוגבל מאד של הנברא. אם נבחן, מה קובע את מידת השפע שהבורא מסוגל לתת לנברא? סביר שנניח, בתחילה, כי רצונו הכל יכול של הבורא הוא שקובע. אולם הדברים אינם כך. מה שקובע את מידת הנתינה של הטוב מהבורא אינו "הרצון לתת" אלא דווקא "הרצון לקבל" של הנברא לפי "לקבל כפי מידת יכולתו". המשמעות מכך מרחיקת לכת. אמנם הבריאה כולה מתגלית מתוך הרצון הפשוט האינסופי של הבורא שמתגלה גם כרצון לתת שפע של טוב, אך שעור הנתינה שיוצא אל הפועל נעשה באופן מוגבל ונקבע לפי מידת "הרצון לקבל" שבכל אחד מהנבראים. גם אם הרצון לקבל הינו חזק ואגואיסטי, כקביעת הבורא, הוא נחשב כמצומצם מאד ובטל בהשוואה לעוצמת רצון הבורא. מכאן נבין, כי כבר בתחילת הוצאת רצון הבורא לפועל, הבורא מתאים את הבריאה שלא לפי רצונו ויכולתו האינסופיים והבלתי מוגבלים אלא במותאם לרצונו של הנברא ויכולתו לקבל את טוב הבורא.
מהו "הטוב" הזה? כיצד ניתן להגדירו? האם הטוב ניתן להבנה דרך הרע? אם הרצון הוא להיטיב, אז מדוע הבריאה מלאה ברוע וברע? ואם האדם מתפלל שיהיה לו ולמשפחתו אך ורק טוב, האין זו צורה של "הרצון לקבל"? ואם כך, מדוע התפילה אינה תמיד מתגשמת? והשאלה הקשה מכולן: היכן היה האלוהים הטוב והמיטיב בשעה שעם ישראל היה שרוי בתוך הרוע הגדול שבתולדותיו - השואה? חוכמת הקבלה היהודית משקיעה מאמץ רב כדי להשיב על שאלות אלו ואחרות. בשלב הזה, ננסה לענות על השאלות באופן כללי ובידיעה, כי התשובות אינן מספיקות או מספקות.
שפע הטוב שעליו מדברת חוכמת הקבלה מתייחס בחלקו אל תשוקות החומריות שבעולם הזה כמו: עושר רב, בריאות, משפחה אוהבת, בית נאה, טיולים בעולם וכל שאר הדברים שאדם חפץ בם ושעושים אותו מאושר, ובחלקו האחר אל תחומי השכל, הרגש והרוחניות שבעולם הזה ובעולם הבא. "שפע הטוב" הזה אינו יכול להיות מובן לנו אלא אם נבחן מה צפוי לנבראים בסיום הבריאה, בהגיעה אל תכליתה לאחר תהליך התיקון וסילוק הרוע. זאת בהבנה, כי הטוב המובטח מהווה ישות שעומדת בפני עצמה ואינו משמש כמידה יחסית שמושווית אל מצבים מהסוג של "קיום הרוע", "הפחתה ברוע" או "סילוק הרוע".
הדעה המקובלת היא, שמתן הטוב מותנה במעשי האדם ובהליכותיו בעולם הגשמי. אחרת, הענקת טוב ללא סיבה גלויה לעין ושמובנת לאדם, תביא את המקבל לידי כלימה ובושה, כי אינו יודע על שום מה זכה לשפע של טוב ואף אינו מסוגל להודות או להחזיר משהו בתמורה לטוב שקיבל. על כן, במקום להרגיש טוב ומאושר בטוב שנופל בחלקו - הנברא יחוש רגשות שליליים של בושה, אשם, בורות, וכו'.
סברה זו מקשרת בין מעשי האדם והחלטותיו מתוך "בחירה חופשית" לבין התוצאה בגישת "שכר ועונש" כשהשכר הוא קבלת שפע של טוב מידי הבורא. משמע - חוכמת הקבלה פירושה לגלות כיצד ניתן לרצות לקבל את שפע הטוב וגם לפעול בדרך הנכונה כדי לזכות בו.
שאלת מעורבותו של הבורא בזמני מצוקה קשים לעם ישראל, כמו בעת חורבן הבית הראשון והשני, גלות עם ישראל הראשונה והשנייה ובעיקר בזמן השואה שכילתה ששה מיליוני יהודים בכל רחבי אירופה ומחוצה לה, הינה שאלה קשה ומטרידה שכן היא סותרת את כל הרעיון לגבי קיום האל בכלל ורצונו להיטיב עם הנבראים בפרט, ובעיקר להיטיב לעם ישראל. האמת היא: אין שום תשובה נכונה ואמיתית לשאלה זו - גם אם המשמעות שנובעת ממנה מוליכה לטיעון הפילוסופי בדבר אובדן הקשר בין האל לבריאה עד כדי הכחשת קיומו בכלל. האמת הפשוטה היא, שאין אדם בעולמנו, ותהא דרגת צדיקותו ודרגתו הרוחנית גבוהה ככל שתהא, שיהא מסוגל לענות על שאלה זו ולהסביר, ולו באופן חלקי. את העילה להתרחשות השואה הנוראה. זאת מכיוון, שחוכמת הקבלה היהודית מדגישה בפנינו, חזור והדגש, כי העילות לכל הקורה בעולמנו הגשמי חבויות בעולמות עליונים ומשפיעות על עולמנו התחתון שלא באופן ישיר אלא בדרך של השתלשלות "עילה ועלול" שבין העולמות ובין הספירות. מכיוון שהאדם מצוי בעולם הגשמי, הוא אינו מסוגל להגיע למקורות הרוחניים שבהם מצויות אפילו האמיתות החלקיות. על כן, אין אנו יכולים להשיב לשאלות אלו אלא להמשיך ולהחזיק באמונה, גם אם איננו להבין מכך ולא כלום, כי בסיכומו של דבר האל הוא טוב וכל רצונו, שעתיד להתקיים, הינו להיטיב עם ברואיו.
כדוגמא לאמונה הבלתי מסוייגת ברצונו של הבורא להיטיב עם הנבראים גם אם דרכיו מורות על ההיפך הגמור מספרת על רבי עקיבא, שנחשב לגדול התנאים בכל הדורות, ואשר נתפס על ידי הרומאים כשהוא מלמד תורה. כעונש על שהפר את הוראת הקיסר הרומי, שרצה להשליט את האמונה האלילית רומית בארץ ישראל, הועלה רבי עקיבא על המוקד ונשרף בעודו בחיים. לפי הסיפור, ברגעיו האחרונים, ובעודו מתייסר קשות, זעק רבי עקיבא " שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד" ונאמר על כך: "שהאריך באחד עד שיצאה נשמתו". מה הכוונה מאחורי אמירה זו? התשובה היא, שרבי עקיבא אשר מגיל ארבעים עסק בלימוד תורה, העמיד תלמידים רבים בישראל, נודע בעמקנותו הרבה בתורת הנסתר, זכה עם עוד שלושה חכמים גדולים בתורה להיכנס אל הפרד"ס ונותר היחיד שיצא ממנו בשלום - אומר ברגעי חייו האחרונים, כי אף על פי שאינו מבין, למרות חוכמתו הרבה וידענותו, מדוע נגזר עליו להתענות בייסורים כל כך קשים עד שתצא נשמתו, הוא מאמין בלב שלם וללא פקפוק כלשהו, כי יש רק אלוהים אחד שהינו מלא ברחמים ובטוב אינסופי, גם אם הוא אינו מסוגל להבין, מדוע נגזר עליו סבל גדול כל כך למרות שהיה צדיק ומאמין גדול באלוהים. האגדה מוסיפה, כי בתוך הקריאה "שמע ישראל" התחברו האותיות "ע" מהמילה "שמע" והאות "ד" מתוך המילה "אחד" שבה האריך ר' עקיבא בזעקתו האחרונה, לכלל המילה "עד" שעליה נאמר, כי בכל פעם שהאדם מוסר את נשמתו תוך כדי קריאה "שמע ישראל" - נגלה מלאך משמים המשמש כ-"עד" לכך שנשמת האדם מזדככת מחטאיה וראויה לחזור אל חיק הבורא.
"הרצון לתת" בבורא מול "הרצון לקבל" בנברא מעלה גם שאלות הקשורות במוסר, אתיקה, אנושיות, הערך שבאמירה "ואהבת לרעך כמוך" וכמובן, קיום המצוות לפי הדת היהודית כקריטריון לקבלת הטוב. הטענה היא, שאם "הרצון לתת" הינו כל כך חשוב, בסיסי ואינסופי, אז מה הצורך בהבחנה בין צדיק לרשע, יהודי או גוי, מאמין או כופר, וכו'? אם האקסיומה היסודית של מתן שפע לנברא קשורה ברצון הבורא ולא במהות הנברא, מדוע הבורא אינו השאיר את האדם הראשון וחוה אשתו בעולם שכולו "גן עדן" ובמקום זה מאפשר לכוחות הטומאה, שמיוצגים ע"י שטן, לפתות את האדם, להדיחו מדרך הישר ולגרום לו לסבל ולצרות אינספור? מה הטוב שניתן למצוא בכך?
התשובה מורכבת למדי ותבואר בהמשך. כרגע ניתן להסביר, כי המציאות של כוחות הטומאה בצד כוחות הקדושה בעולמנו הגשמי נגזרת מתוך מעלה ייחודית שמקבל האדם בהיותו "נזר הבריאה" ושקרויה "זכות הבחירה". זכות זו יכולה להכשיל את האדם ולדרדר אותו לשפלות תהומית אך גם להביאו לעולמות רוחניים נשגבים ולהשגת שפע הטוב. כדי להבין את חשיבות הקיום המשולב של כוחות הטוב והרע בעולמנו כמציאות שמגלמת פוטנציאל חיובי עבור האדם, נבחן את השאלה: מה היה קורה לנברא אילו היה מקבל, כבר מההתחלה את שפע הטוב בלא תנאים והצורך "להוכיח את עצמו" כראוי לגמול שכזה?
לשם כך ננסה לתאר לעצמנו מצב שבו עולמנו נראה כטוב שבעולמות: אין מלחמות, אין עוני, אין רעב, הצרות פסו מן הארץ, אין מריבות או מחלוקות, הפשיעה אינה קיימת יותר, אין מצב של אי שוויון. כל אחד מקבל את מבוקשו ומצוי בתנאי אושר ועושר כשכל החלומות והמשאלות מתקיימים ואין צורך להתאמץ, לעבור מכשולים או להתחרות באחרים. מה אינו מושלם בעולם כל כך מושלם?
מסתבר, כי אכן ישנו מצב שבו האדם שרוי בתוכו בטוב הלא מוגבל - כשהוא מצוי תחת השפעת סמים. כשאדם משתמש בסמים משכרים, הוא מרחף בהזיות של מילוי התשוקות והמשאלות, "הרחבת המודעות" ולעתים חווה התעלות נפשית או רוחנית שאינה מוכרת לאלו שטרם התנסו בכך (האמת היא, כי בחלק מהמקרים יש דיווחים על סיוטים וביעותים נוראים, אך אלו נחשבים למיעוט. לצורך ענייננו נניח, כי בהשפעת סמים האדם נמצא במצב חוויתי נפלא ומשכר). כעת, נקבל הנחה נוספת, כי בעולם מלא טוב ואידיאלי כזה אין מחסור או מגבלה בסמים ואף לא קיימת חקיקה חברתית שאוסרת שימוש בסמים וממילא אין ענישה עקב השימוש בם. מה היה קורה אז?
במצב שבו רוב בני האדם היו נסחפים לשימוש בסמים ומחפשים את התחושות הנפלאות והפנטסטיות, שעליהן מדווחים אלו שהתנסו בסמים, וכל אחד שבהשפעת הסם היה שרוי בחלומות מלאי השראה וזוכה לעבור רצף של חוויות ריגושיות עזות שיש בן למלא את כל תשוקותיו ומאווייו - האם היה קיים מישהו מבין אלו המבלים בעולמות הסם שיגלה עניין ואכפתיות בתחומים החשובים לקיומנו, כמו: חברה, מדינה, חינוך, מדע, מוסר, משפחה? האם היה מישהו בכלל עוסק בעניינים של הקיום העצמי, כגון: לבוש, ניקיון, טיפוח אישי, קשרים חברתיים, התפתחות שכלית או רגשית, מימוש עצמי? האם אפשר היה למצוא מישהו שיגלה התעניינות במציאות האמיתית מעבר לסמים? התשובה שלילית מוחלטת. זאת מכיוון, שאם אדם מצוי ב-"טוב העילאי" האגואיסטי תחת השפעת סמים, מדוע כדאי לו שיגלה עניין במה שקורה ממעבר לכך? מה אכפת לו מכל דבר אחר שאינו קשור לתענוג האישי שלו? ובלשון חוכמת הקבלה היהודית: "הרצון לקבל" הינו עז עד כדי אגואיזם מוחלט ומקיף. אין ספק, כי במצב כזה האדם נעשה משועבד אל הטוב. ומתמיד ב-"רצון לקבל" קרי, להמשיך ולהשתעבד אל הטוב, גם אם הוא הזוי. יתר על כן, מה זה משנה לאותו המסומם, מהו מקורו וטיבו של אותו "הטוב"? שהרי ממילא הוא אינו מבחין בין מציאות לבין הזיה? העיקר שטוב לו...
מסתבר, כי לשפע הטוב הזה יש מחיר כבד מאד. האדם מאבד את צלמו האנושי, אינו דומה יותר ל-"נזר הבריאה" וחסר כל השפעה על גורלו האישי או על המציאות שמסביבו, לא כל שכן על תיקון הבריאה. בהיות האדם שבוי בידי "הטוב" ומשועבד אליו הוא מוותר, ברצונו או שלא ברצונו, על המעלה של "זכות הבחירה" שניתנה לו מידי הבורא. האדם מאבד את רצונו החופשי ונסחף, חסר ישע וללא מודעות עצמית, אחר מצב משכר ומשקר שלגביו אינו מסוגל להפעיל, באופן עצמאי, שום מחשבה, רגש, דמיון, רצון וכו'. האדם מאבד את "צלם האלוהים" שבו, והופך לחסר יכולת להבחין בין טוב ורע בכל תחומי החיים.
מכאן אפשר להבין, כי הימצאות הטוב לכשעצמו בלבד, בדומה להימצאות הרע מהווה מכשלה עבור האדם ותכליתו בבריאה. כל אחד מהם, בפני עצמו, הופך לכוח פיתוי הרסני שלא ניתן לעמוד בפניו ושמנצל את קיומו של "הרצון לקבל" באופן קיצוני כד כדי כך שהאדם נעשה משותק, חסר אונים וחסר מוטיבציה להפעיל את "זכות הבחירה" שניתנה לו כמתנה מידי הבורא. הטוב לבדו כמו הרע מהווה חסימה במילוי תפקידו של הנברא בתיקון הבריאה. יתר על כן, האדם השרוי בהשפעת הטוב הקיצוני אינו מסוגל לשקול את דרכו ולהתנסות באופן מעשי בחוויות שיש בתוכן למידה והבחנה שבין הטוב והרע ואינו רוצה יותר לדעת כיצד להתמודד עם פיתויים והבטחות שעתידים לפעול נגדו. במקום שהאדם ישתמש ב-"הרצון לקבל" כדי לתקן קלקולים בעולם הגשמי ובעולמות הרוחניים כמו גם בתוך נשמתו פנימה ולהגיע למצב של הגשמת ייעודו כנברא, הוא מאבד את מהותו כנזר הבריאה והופך לכלי חסר ערך בבריאה. כזה שאינו מסוגל למלא את רצונו הפשוט של הבורא או להיות שותף בקביעת גורלו לעתיד לבוא.
מכאן אנו למדים, כי תפיסת הבורא כנותן שפע של טוב לברואיו ומטביע בם את החותם של"הרצון לקבל" את "הטוב" הינה פשטנית מדי וכי המציאות המטיבה בלבד יכולה לשמש לרועץ לאדם ומונעת ממנו מליישם את "הרצון לקבל" שבו באופן הנכון.
רצון הבורא הינו, שהאדם יהא מודע לקיומו כנותן טוב, יוכל לקבל את הטוב אך גם יהא מסוגל לשמור על זהותו כאדם, על כן הפעלת "הרצון לקבל" כמרכיב מרכזי מועיל וחיובי חייבת להיעשות לפי מחשבת הבריאה המוגבלת ובצמידות לזכות הבחירה של האדם, בין כוחות הטוב והרע, על מנת ללמוד כיצד לשלוט בכוחות אלו ולרתום אותם לתיקון הבריאה. רק כך עתיד להתגשם, בהגיע הבריאה לתכליתה, רצון הבורא לגרום להטבה אינסופית של כל הנבראים.
